נהיגה ברשלנות

 

האם נהג חייב להאט את רכבו לפני כל מעבר חצייה, והאם עליו לתור אחר הולכי רגל פוטנציאליים החוצים את הכביש במעבר החציה? האם אי-האטה לפני מעבר חציה, בגין אי-אבחנה בהולך רגל, הינה נהיגה ברשלנות? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט לתעבורה.

 

על פי כתב האישום, הנאשמת נהגה ברכבה הפרטי בקריית מוצקין ולא נתנה זכות קדימה להולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה. כתוצאה מהנהיגה הרשלנית לכאורה, פגע רכבה של הנאשמת בהולכת הרגל ונגרמו לאחרונה נזקים שונים. הנאשמת כפרה באחריות לתאונה וטענה כי מדובר באירוע בלתי נמנע.

 

1. נהיגה ברשלנות לפי סעיפים 62(2) + 38(2)(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-161.
2. אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות מעבר חציה בבטחה  - עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
3. התנהגות הגורמת לנזק - עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה. 

 

התביעה העידה שלושה עדים מטעמה, והגישה מספר ראיות נוספות. עדת התביעה הראשונה הייתה עדה לאירוע וזאת משום שהיא נסעה ברכב לשמאלה של התובעת. לטענתה, הולכת הרגל החלה לחצות את מעבר החציה באיטיות והבחינה בנאשמת בטרם פגעה בה. עד התביעה השני, שוטר אשר הגיע למקום וערך דו"ח בעניין התאונה. עד נוסף היה בוחן המשטרה אשר ערך סקיצה של זירת האירוע, תרשים ודו"ח בוחן. כמו כן, הבוחן הציג בפני בית המשפט לוח תצלומים של מקום האירוע לרבות רכבה של הנאשמת. ההגנה הציגה עדה אחת בלבד - הנאשמת בעצמה.

 

הנאשמת העידה כי היא נסעה בנתיב הימני, וברגע שהיא ראתה את הולכת הרגל, היא בלמה, צפרה וסטתה שמאלה על מנת לא להתנגש בה. לטענתה, היא הבחינה בהולכת הרגל לראשונה כאשר האחרונה ירדה מאי התנועה.

 

בית המשפט קבע כי התביעה הרימה את הנטל הדרוש על מנת להוכיח את אשמתה של הנאשמת, ועל כן יש להרשיע את האחרונה במיוחס לה. בהכרעת הדין צוין כי העדה הראשונה, הנהגת לצידה של הנאשמת, העידה במפורש שהולכת הרגל החלה לחצות במעבר החציה בטרם סטתה שמאלה ממנו. עדות זו נמצאה אמינה בעיני בית מהשפט, היות ומדובר היה בעדה אובייקטיבית אשר לא היה לה כל אינטרס בתוצאות המשפט.

 

 

נהגים חייבים להאט לפני מעבר חצייה, ואף לעצור את רכבם במידת הצורך. לא מדובר בהוראה אשר מקורה בהגיון הבריא אלא ניתן למצוא לה ביטוי בתקנה 67(א) לתקנות התעבורה. תקנה זו קובעת כי נהג אשר רכבו מתקרב למעבר חציה בו חוצים הולכי רגל, חייב לאפשר להולכי הרגל לסיים בבטחה את חצייתם ואם יש צורך עליו לעצור רכבו כליל.

 

כמו כן, תקנות 51 ו-52 מחייבות נהגים לנסוע "במהירות סבירה בהתחשב בתנאי הדרך ובנסיבות". תקנה 52(6) קובעת במפורש כי כאשר נוהג רכב מתקרב למעבר חצייה, עליו להאט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירה מוחלטת, וזאת משום שבמקום זה צפויה סכנה לעוברי דרך.

 

הלכה פסוקה היא כי התנהגותו של נהג רכב בהתקרבו למעבר חצייה, אינה יכולה להיות זהה להתנהגות אשר היתה לפני וללא קשר למעבר החצייה. לאמור, במידה ונהג מודה כי הוא לא הנמיך מהירות נסיעתו ואף לא ראה את הולך הרגל בטרם החל זה לחצות את הכביש במעבר החצייה, מדובר בכישלון שלו במילוי חובותיו כנהג זהיר. 

 

השופט חשין התייחס לכך בפסיקתו בבש"פ 7578/00 שוויקי תחסין נ. מ"י, דינים עליון, כרך נ"ח, 450. "מעבר חצייה הינו הממלכה של הולך הרגל. רכב אשר מתקרב לממלכה זו חייב להאט ואו לעצור, עד אשר יסיים הולך הרגל חצייתו בבטחה. פגיעה בהולך רגל במעבר חציה הינה רשלנות והדבר מדבר בעד עצמו".

 

 

במקרה דנן, ניתן היה לקבוע (אף לפי עדות הנאשמת) כי שדה הראייה היה פתוח ותקין, תנאי הריאות היו טובים, ולא הייתה כל סיבה אובייקטיבית לנסיעתה של הנאשמת חרף הודאתה כי ראתה את הולכת הרגל מתחילה לחצות המעבר. זאת ועוד, הנאשמת הודתה כי לא האטה את מהירות נסיעתה בהתקרבה למעבר החציה וזאת משום "שהיא לא ראתה הולכי רגל על המעבר".

 

לאמור, במקום להאט ו"לחפש" הולכי רגל פוטנציאליים, גמרה הנאשמת בליבה לנסוע על מעבר החציה במהירותה הקודמת. תוצאות החלטה זו הביאו את הצדדים לבית המשפט. "כאן אני חוזר וקובע, כי אילו התאימה הנאשמת את מהירות נסיעתה לתנאי השטח ולא נהגה בקלות ראש, היתה יכולה להספיק לבלום מבלי לפגוע בהולכת הרגל ולכן היתה יכולה למנוע את התאונה", קבע השופט נחרצות. לסיכום, הנאשמת הורשעה במיוחס לה לפי כתב האישום.