נהיגה, שכרות ומשפט תעבורה

דרגו את המאמר

סעיף 39 א’ לפקודת התעבורה מטיל עונש של פסילת מינימום לתקופה שלא תפחת משנתיים על נהיגה בשכרות בנוסף לכל עונש אחר. אולם בית המשפט רשאי בנסיבות מיוחדות לצוות, להורות על פסילה קצרה יותר. 

בעונש חמור זה של פסילה לשנתיים ימים הביע המחוקק בנחרצות את דעתו כנגד תופעה של נהיגה בשכרות. אפשר להתווכח רבות על יעילותה של הענישה, אך מערכת אכיפת החוק שלנו מבוססת על עקרונות של הרתעה באמצעות עונשים שלעיתים הם קשים. 

בית המשפט סבור שדווקא בתעבורה יש מקום לעונשים חמורים ונסביר. ההרתעה מתבססת על כך שמדובר בנאשמים בעלי בחירה חופשית הפועלים בהיגיון ומשתדלים למקסם את טובתם. אלא שחלק מהעומדים לדין בעבירות פליליות "רגילות" (כגון סמים ואלימות) אינם מתאימים לפרופיל זה. הם אינם מתכננים לטווח ארוך, פועלים לצערנו באימפולסיביות, ותכלית הענישה לעברם מכוונת לעיתים רבות לשם מניעה ולא לשם הרתעה. 

דווקא ציבור הנהגים (המשקף את כלל הציבור) הוא הציבור הנרתע מעונש ומשתדל לפעול בהתאם לדין. ממילא עונשים חמורים יכולים לפעול ולמנוע נהיגה עבריינית עתידית. נמצאנו למדים כי אין מנוס מעונשים מכבידים בעבירות תנועה. 

עוד יש להוסיף כי החוק בעניני שכרות שונה לאחרונה. לפי התיקון האחרון (סעיף 64ב’-ג’-ד’ לפקודת התעבורה), יכול שוטר לבקש בדיקת שכרות מכל נהג, וכל סירוב לבדיקת ינשוף מטיל חזקה על המסרב כאילו נהג בזמן שכרות. זהו תיקון מרחיק לכת אולם הוא נעשה על ידי המחוקק והדבר מעיד על החשיבות שהציבור נותן למאבק כנגד הנהיגה בשכרות. 

שתי טענות החוזרות ועולות במקרים של נהיגה בשכרות בבית המשפט:

הטענה שקשה לנהג מן הישוב לדעת את השפעת האלכוהול  - והתשובה, במקרה של ספק אל תנהג

הטענה החוזרת ונשנית היא כי הנהג איננו יודע כי ישנה השפעה כלשהי עליו. קרי, הנהג מרגיש כי הוא יכול לנהוג בביטחה; בדיקת המאפיינים סבירה (יכולתו ללכת על קו ישר, להגיב בהיגיון, וכו’); כמות האלכוהול שנצרכה הייתה נמוכה, ועוד. הטענה היא כי אפילו אם נמדדה כמות אלכוהול גבוהה מהמותר, אין מדובר בנהג שיכור. בעניין זה אף נטען כי בחוברות הדרכה מסוימות נכתב כי ניתן לשתות "מנה אחת" של אלכוהול ועדיין לנהוג אחר כך, והנהג לא שתה יותר מכך. 

לצערי, אין אפשרות לקבל טענה זו. ראשית, אי אפשר לקבל את עדותו של הנהג על השפעת האלכוהול עליו. ברור שהנהג השיכור עצמו איננו מבין תמיד עד כמה מגיעה שכרותו. נכון הוא שהאלכוהול לא משפיע בדומה על כלל האנשים וישנם הבדלים בולטים הקשורים למשקל, ניסיון בשתייה, מבנה גוף, ועוד. יש מנוסים שישתו רבות ללא כל השפעה ויש שכל כוסית תשפיע עליהם. 

אולם בדיוק לצורך זה קבע המחוקק את הכמויות בחוק. מי שנמדדה בגופו כמות מעבר לתקנות, הרי החוק רואה בו שתוי ויש להתייחס אליו כשיכור. התשובה לכל מי שמסתפק בכך היא פשוטה, אל תשתה כלל. ואם שתית ואינך בטוח, אל תצא לנהיגה. 

ממילא אין כל נפקות לשאלה האם הרגיש הנהג שתוי, האם נקט בפעולות כלשהן, האם עבר את בדיקת המאפיינים, האם שתה כמות קטנה או גדולה וכן הלאה. אם שתית, אל תנהג. ומי שעבר ונהג ברמת אלכוהול גבוהה מהקבוע בחוק, יינו בראשו ואין לו להלין על העונש אלא על עצמו בלבד.

הטענה שמדובר על אדם מן הישוב 

טענה נוספת שעולה חדשות לבקרים היא כי מדובר ב "מלח הארץ". קרי, הנהג הוא אדם נורמטיבי, שומר חוק וסדר, תרם הרבה לקהילה ולמדינה, ומה בצע בענישתו? שוב, גם טענה זו לא ניתן לקבל. 

המציאות היא שרובם ככולם של עברייני התעבורה הם אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וסדר, ומשתדלים בדרך כלל להימנע מעבירות. מניסיוננו ניתן לקבוע כי רוב המופיעים בבית משפט לתעבורה מהווים השתקפות של כלל הציבור ודבר אין להם עם עבריינות רגילה. ממילא אין כל טעם לטעון שמדובר באזרח הנוהג בדרך כלל כראוי. 

ההנחה היא כי מדובר בנהג שברגיל נוהג באורח סביר וטוב. העונשים המקובלים ועונשי המינימום מיועדים במיוחד לאנשים מעין אלו ולא לנוהגים בצורה פרועה. לאלה הנוהגים בפראות ומשתוללים על הכבישים מגיעים עונשים חמורים הרבה יותר. ממילא אין אפשרות לראות בכך נקודה לקולא. 

קטעים מפסק דינו של:
כב’ השופט אברהם טננבוים, ת 011207/06 בית משפט לתעבורה ירושלים