הרשעת נהג משאית בעבירת גרם מוות ברשלנות
| דרגו את המאמר |
|
סטה לנתיב הנגדי ביום גשום וגרם לתאונת דרכים קטלנית - גרימת מוות ברשלנות?
סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 קובע כי אדם אשר עובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תוך כדי שהוא עושה שימוש ברכב, דינו מאסר של לא פחות מחצי שנה ולא יותר משלוש שנים. עם זאת, במקרים בהם בית המשפט רואה לנכון, רשאי הוא לפסוק עונש הנמוך מעונש המינימום, וזאת בשל נימוקים אשר יירשמו.
סעיף 304 לחוק העונשין עוסק בגרימת מוות ברשלנות. על פי סעיף זה, אדם אשר גורם בעקבות רשלנותו למותו של אחר, דינו מאסר שלוש שנים. סעיף 21 לחוק העונשין מגדיר רשלנות באופן הבא - "העדר מודעות לטיבו של המעשה, לקיום הנסיבות או לכך שישנה אפשרות של גרימה לתוצאות המעשה אשר נמנים עם פרטי העבירה, וזאת כאשר ניתן לצפות שאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט (ובלבד שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות ושאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר).
שילוב סעיפים אלו מספק אפוא את היסודות להרשעת פלוני בעבירה של גרימת מוות ברשלנות - מחדל או מעשה רשלני אשר גרם למותו של אדם, העדר מודעות בפועל לטיב המעשה, תוצאותיו או נסיבותיו (יסוד נפשי המבטא מצב נפשי), ומקום בו ניתן היה לצפות כי האדם הסביר (אדם מן היישוב) יכול היה להיות מודע או היה אמור להיות מודע להשלכות של מעשיו.
משאית סטתה מנתיב נסיעתה - יום גשום ומהירות בלתי סבירה
מדובר בתיק העוסק בתאונת דרכים קטלנית אשר נגרמה בעקבות נהיגה רשלנית של נהג משאית. בסמוך לשעה 12:00 בצהריים, בדצמבר 1999, מצא המנוח את מותו כאשר הוא נוהג ברכב מסוג פז'ו בכביש 966 מצומת שבע לצומת מירון. באותה העת נסע הנאשם בכיוון הנגדי עם משאית מסוג וולבו. שניות ספורות לפני שהרכבים חלפו זה על פני זה, סטתה המשאית והתנגשה ברכבו של המנוח. המנוח נפטר במקום.
הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, למעט בתאונה ובתוצאותיה. לדבריו, הפז'ו היה זה שסטה מדרכו, ולא המשאית. טענתו הייתה, בתמצית, כי לא ניתן לבסס - מכוח הראיות אשר הוצגו על ידי המדינה - את הרף הדרוש במשפט הפלילי המטיל עליו את האחריות לתאונה. בית המשפט, לאחר שמיעת הראיות ושקילת דברי הצדדים, קבע כי כתב האישום הוכח מעל לכל ספק ויש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.
חובת זהירות מושגית
על מנת להוכיח רשלנות אשר גרמה למותו של המנוח, היה צורך להוכיח כי התקיימה בין הצדדים חובת זהירות מושגית. המבחן לקיומה של חובה זו, אשר מבוסס על הוראות סעיף 36 לפקודת הנזיקין, [נוסח חדש] התשכ"ח – 1968, הוא מבחן החזות מראש. דהיינו, האם האדם הסביר היה צריך לחזות מראש את התוצאה המזיקה, צפייה זו איננה צפייה טכנית בלבד אלא גם צפייה מהותית. לאמור, השאלה היא איננה האם האדם הסביר היה צריך רק לצפות את גרימת הנזק בשל הסטייה מרמת הזהירות, אלא האם היה עליו לצפות כי עלול להיגרם נזק בשל אי נקיטת אמצעי זהירות.
מבחינת המקרה נשוא כתב האישום. האם אדם מן הישוב יכול היה לצפות כי כניסה לעקומה חדה, במהירות של 30-40 קמ"ש במזג אוויר גשום, עלולה לגרום לסטייה מנתיב לנתיב ולגרימת תאונה. בית המשפט קבע כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. דהיינו, התקיימה בין הצדדים חובת זהירות מושגית.
חובת זהירות קונקרטית
השאלה הבאה הייתה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה. עניינה של חובת הזהירות הקונקרטית נוגע למזיק המסוים, הניזוק המסוים, ונסיבות המקרה. במקרה זה, בית המשפט בוחן האם האדם הסביר, בנסיבות העניין, בנעלי הנאשם, היה יכול לצפות את הנזק שאירע, והאם המדיניות המשפטית מחייבת אותו לצפות את התרחשותו של הנזק.
מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן, בוחן המשטרה ערך בדיקה של העקומה הקטלנית וקבע כי משאית בגודל משאית הנאשם, אשר נכנסת לעקומה במהירות הגבוהה מ-56.49 קמ"ש, תסטה לנתיב הנגדי. הנאשם העיד במשטרה כי נסיעתו הייתה במהירות של 40-50 קמ"ש ובכניסה לעקומה במהירות של 35-40 קמ"ש. עם זאת, בעדותו בבית המשפט העמיד הנהג את מהירותו על 50-60 קמ"ש.
על סמך חומר הראיות ואימוץ גרסת הבוחן ודחיית גרסתו של הנאשם, נקבע בבית המשפט כי הנאשם הוא זה אשר סטה לנתיב הנגדי וגרם להתרחשות התאונה עקב נהיגתו הרשלנית. הנאשם לא המציא כל הסבר המניח את הדעת בנוגע לסטייה אל עבר הנתיב הנגדי. הנאשם היה יכול למנוע את התאונה במידה והוא היה נוקט באמצעי זהירות סבירים, בהתחשב בתנאי הדרך (מצב התנועה בכביש, גשם, ענפים בצד הכביש וכדומה).
לסיכום,
בית המשפט קבע כי רשלנותו של הנאשם במקרה דנן הוכחה כנדרש ויש להרשיעו במיוחס לו. "הוכח בפניי כי הנאשם, תוך כדי רשלנותו בנהיגה, גרם למותו המצער של המנוח, ולנזקים לרכבים נוספים אשר היו מעורבים בתאונה", נכתב בהכרעת הדין, "התביעה השכילה להוכיח מעל לכל ספק את עובדות כתב האישום: גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 וסעיפים 64 + 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961 וכן בגרימת נזק לאדם ורכוש לפי סעיפים 62 (2) ו – 32 (2)(3) לפקודת התעבורה".