כיצד מוכיחים כי תמרור איננו תקין?

דרגו את המאמר

התקבלו 2 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

הוכחת העדר חוקיות תמרור

 

האם ניתן לערער על חוקיותו של תמרור? סוגיה זו נדונה לאחרונה בבית המשפט. מדובר בנאשם אשר קיבל הודעת קנס (דו"ח) משוטר בגין אי ציות לתמרור. בניגוד למרבית הנהגים, אשר היו מנסים להניא את השוטר מלרשום את הדו"ח, הציג הנאשם במקרה זה טענה מעניינת. התמרור איננו חוקי. הוא הוצב שלא כדין ובצורה לא נכונה. כמו כן, טען הנאשם, גם אם היה נכון להציב את התמרור היכן שהוצב, עדיין היה צריך להציבו אחרת.

 

הנאשם החל לבחון מיהו הגורם האחראי להצבת התמרור ולאופן הצבתו. במסגרת ניסיונותיו אלו, החל הנאשם להתחקות אחר הגורם הנעלם, תוך שהוא עובר מרשות לרשות. הנאשם הבין כי ככל הנראה לא יעלה בידיו למצוא פתרונות לקושיותיו, ואי לכך, הגיש בקשה להישפט. את טענותיו כנגד התמרור העלה מול בית המשפט. טענותיו של הנאשם הועברו לנציגי התביעה, אך גם הם לא השכילו למצוא מיהו המציב האלמוני של התמרור נשוא הקנס.

 

כיצד מוכיחים העדר חוקיות תמרור והאם הנאשם עמד בנטל?

 

תקנה 22א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת כי עובר דרך חייב לקיים הוראות אשר ניתנות בתמרור. עם זאת, לנאשם תהיה הגנה טובה במידה ויוכח כי התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. "לשון התקנה פשוטה", קבע בית המשפט, "הנאשם לא יכול לטעון דבר כנגד התמרור אלא אם כן יוכיח הוא כי התמרור הוצב סומן או נקבע שלא כדין. דהיינו, הנטל רובץ על שכמו". 

 

במילים אחרות, המדינה איננה צריכה להוכיח את תקינותו וחוקיותו של כל תמרור ותמרור. חזקה על תמרור כי הוא הוצב כדין. נאשם המעוניין לתקוף את חוקיותו של תמרור צריך לסתור חזקת חוקיות זו. השלב הראשון לעניין זה עוסק בבדיקת הצבתו של התמרור - האם הוצב כדין. בשלב זה נבדק האם התמרור הוצב במקום על פי התוכנית המקורית. 

 

השופט ריבלין בפרשת מדינת ישראל נ' שאדן, עסק בסוגיה זו והבהיר את חשיבות הדיון בההחלטה על הצבת תמרורים - "החוק אמנם מאפשר הצבת התמרור במספר אופנים, ביניהם כשר גם האופן בו הוצב התמרור בפועל, אך ההחלטה באיזו דרך יש להציב התמרור במקומות שונים תלויה בהחלטת הרשות המרכזית או המקומית לתמרורים", כותב ריבלין, "הצבת תמרור איננה הליך אוטומאטי אשר נעשה ללא הפעלת שיקול דעת. גם החלטה כמה תמרורים יוצבו והיכן ניתנת לאחר הפעלת שיקול דעת, אין המדובר בהחלטה שרירותית".

 

תקנה 18(ב) לתקנות התעבורה קובעת כי הרשות המקומית צריכה להתייעץ עם קצין משטרה על מנת לקבוע את אופן הצבת התמרורים ומיקומם. לאמור, הצבת תמרורים נשקלת בקפידה וזאת על מנת שהתמרור ימלא את ייעודו ויובחן היטב על ידי המשתמשים בדרך.

 

במקרה דנן, הנאשם לא הצליח לאתר את התוכניות המקוריות ולהשוות אותם עם המצב בפועל. יתרה מכך, הנאשם אף לא השכיל למצוא מיהו האחראי לתוכנית, וזאת למרות פניות רבות לגורמים שונים ברשויות. "התמרור איננו חוקי ואי אפשר להבחין בו מהכביש", טען הנאשם, "ניסתי לברר מי האחראי לתמרור אך ניסיונותיי העלו חרס. התקשרתי למועצה האזורית בקעת הירדן, הפנו אותי למע"צ, מע"צ הפנה אותי למשרד התחבורה ומשרד התחבורה החזיר אותי למועצה בהתחלה, הפנו אותי מאחד לאחד, מציג מכתב שאני שלחתי".

 

לסיכום,

 

בית המשפט קבע כי הנאשם עמד במקרה זה מול שוקט שבורה. עסקינן בתמרור בתחנת דלק אשר נמצא בשטחה המוניציפאלי של מועצה מקומית, בכביש המתחוזק על ידי מע"צ. כפי שניתן לראות מדברי הנאשם, כל אחד מהגורמים ה"אחראים" העביר את סוגיית התמרור לגורם השני, משל היה מדובר בתפו"א לוהט. בקצרה, הנאשם לא הצליח, אף לא עד מועד הדיונים בבית המשפט, לדעת מי אחראי לתמרור. כמו כן, לא עלה בידיו של הנאשם לברר האם התמרור הוצב כדין (שכן טענתו המרכזית של הנאשם היא שלא ניתן לראות את התמרור כיאות).

 

טענת התביעה לפני הייתה כי אי אפשר לקבל את דברי הנאשם כלשונם. המדינה טענה כי בכדי להפריך את חזקת חוקיות התמרור, יש להביא ראיות כתובות ואין להסתפק בראיות בעל פה בנוגע לחוקיות התמרור. "אינני יכול לקבל תקנה זו", קבע השופט, "הנאשם טען את טענותיו מהרגע הראשון ולא ייתכן לדרוש מנאשם כי ייעשה יותר ממה שעשה. הנאשם פנה למי שיכול היה לפנות וקיבל את התשובות שקיבל. התביעה יכלה להפריך בקלות את דבריו לו הייתה מביאה ראיה כלשהי שהתמרור הוצב כדין. משלא עשתה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה". אי לכך, נקבע כי הנאשם הוכיח שהתמרור לא הוצב כדין.