הנהג טען כי המהירות הסבירה בכביש גבוהה מן המותר, האם יקבל זאת בית המשפט?

דרגו את המאמר

הנהג טוען שהמהירות המותרת בכביש נמוכה מהסביר, האם טענתו תתקבל? 

בית המשפט לתעבורה בירושלים נדרש לבחון טענת הגנה מן הצדק אשר הוגשה על ידי נהג שהואשם בשני כתבי אישום – שניהם בגין נהיגה במהירות מופרזת בכביש בו מותרת הנסיעה עד 70 קמ"ש ואילו הנהג נתפס בעודו נוהג בשתי הזדמנויות שונות ב-80 וב-94 קמ"ש.

עיקר טענותיו של הנהג היו טענות מן הצדק: 

• הכביש הינו כביש בעל שלושה נתיבים שאין בו הצדקה להגבלת המהירות ל-70 קמ"ש. זאת ועוד, נהיגה איטית מסוג זה אף מסכנת את ציבור הנוסעים.
• החלטתה של המשטרה למקם מצלמות לאכיפת מהירות בכביש דנן הינה למטרת רווחים כלכליים שכן היא מצלמת גם רכבים אשר מהירותם נמוכה מ-90 קמ"ש.
• מצלמה אשר איננה יכולה לזהות את זהות הנהג ועצם האשמתו בעבירה גם במידה ולא היה הוא זה שנהג ברכב - הינה מנוגדת לסדרי הדין הפלילי.

המדינה טענתה לעומתו, כצפוי, כי היות הכביש רחב ובעל שלושה נתיבים אינה מעידה על כך שמהירות 70 הקמ"ש איננה הרף המקסימאלי הראוי. כמו כן, הצבת מצלמות המשטרה אינה נובעת משיקולים כלכליים אלא לביצוע אכיפה אמיתית של החוק. בנוגע לדין הפלילי טענה המדינה כי עבירות תעבורה הינן עבירות מסוג "אחריות קפידה" ולכן אחריות על העבירה מוטלת על כתפי הנהג כל עוד לא הוכח אחרת.

בית המשפט דוחה את הטענות - מדובר בעניין לבג"ץ

בית המשפט דחה את טענותיו של הנהג מכל וכל וקבע כי כל טענה הגורסת כי יש לשנות מהירות בכביש זה או אחר אמורה להיות מוגשת בתור עתירה לבג"ץ ולא לבית המשפט לענייני תעבורה. אי לכך, עומדת להגנתה של המדינה הגנת "חזקת תקינות המעשה המינהלי" שכן כל עוד לא נקבע אחרת, סמכותה לקבוע מהירויות בכבישי הארץ הינה בלעדית.

גם טענותיו של הנאשם בנוגע לנסיבות הצבת המצלמה, שהן לכאורה למען מטרות כלכליות, אמורה להיות מוגשת לבג"ץ ולא לערכאה שאליה הוגשו. טענתו כאילו מנסה משטרת ישראל להציב מצלמות לצורך רווחים כלכליים הינה טענה בעלמא ויש לשלול אותה עוד בטרם נטענה.

עבירות תנועה - אחריות בעל הרכב מתוקף החוק

טענתו האחרונה בנוגע לזהות האשם בדין הפלילי דינה להידחות אף היא מתוקף הצורך המשפטי למנוע התחמקות מעונש במידה וזהות הנוהג ברכב איננה ידועה. דין דחיית טענה זו נובע מפקודות התעבורה המגדירות זאת במפורש באופן הבא:

נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

מתוקף הפקודה אשר פורטה לעיל ונוסחה על ידי המחוקק, במידה ומעוניין הנהג להוכיח לבית המשפט כי לא היה זה הוא שנהג ברכב בנוגע לעבירות דנן, מוטל נטל ההוכחה לעשות כן על כתפיו. כל אימת שלא הצליח הנהג להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב, אשר לחובתו יש לזקוף את העבירות הנידונות, יראה אותו בית המשפט כאחראי לדבר העבירה.