נהיגה בשכרות - החמרה בגזר הדין לאחר ערעור המדינה

דרגו את המאמר

החמרה בגזר דין תעבורתי בעקבות נהיגה בשכרות

בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיה של המדינה והחמיר את גזר דינו של נהג אשר הורשע בנהיגה בשכרות. בערעור ביקשה המדינה, באמצעות באת-כוחה, להחמיר עם המשיב ולהטיל עליו עונש פסילה העולה על תקופת המינימום הקבועה בפקודה. המדינה טענה כי יש להתחשב בהרשעותיו הקודמות של הנאשם ובכמות האלכוהול שנמצאה בדמו לאחר שנתפס. עוד טענה המדינה שבית המשפט צריך להטיל על הנאשם, בנוסף לעונש פסילה חמור, גם עונש פסילה על תנאי וקנס.

הנהג, באמצעות באת-כוחו, ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות לאחר ששכל את בנו בתאונת דרכים בהיותו בגיל 17. הנהג ציין גם כי נתפס כשהוא נוהג בשכרות לאחר שיום קודם לכן השתתף באזכרה לזכר בנו המנוח (והיה נתון לסערת רגשות).

הסוגיה המשפטית של עונש מינימום במסגרת נהיגה בשכרות

בית המשפט קבע כי בנסיבות בהן נמצאה בדמו של הנאשם כמות האלכוהול, אין מנוס מלהטיל עליו את עונש המינימום הקבוע בפקודה. השופט אף ציין שבית משפט קמא לא מיצה את הדין עם הנאשם, והתחשב בכך שהרשעותיו הקודמות הינן משנות ה-90 ובעשור האחרון יש לו רק הרשעה אחת בשנת 2008 (אי ציות לרמזור על ידי הולך רגל).

הלכה פסוקה היא, שכאשר המחוקק קובע עונש מינימום - שיקול הדעת של השופט בבואו לגזור את עונשו של נאשם מצטמצם. כמו כן, פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון ובית משפט המחוזי הינה כי יש להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות ואין היא משתמעת לשני פנים. בית המשפט ציין שעליו מוטלת האחריות לתרום למלחמה בתופעה של נהיגה בשכרות וקיימת בענישה עדיפות מובהקת לאינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי.

בית המשפט השלום לא פירט את "הנסיבות המיוחדות" בהמתקת גזר הדין

בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה דנן ניכר שבית משפט השלום התעלם מפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון שתוארה לעיל. זאת ועוד, השופט לא הבין מדוע למרות הלשון הברורה של הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, בית משפט קמא לא פירש בגזר הדין את "הנסיבות המיוחדות", אשר אך בעטיין רשאי הוא להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר מעונש המינימום.

כמו כן, גזר דינו של בית משפט קמא לא מילא אחר חובת ההנמקה ולפיכך, אינו מאפשר לערכאת הערעור לבחון השיקולים שעמדו בבסיס גזר הדין (בכללם אינטרס הציבור והצורך בהרתעה או בלחימה בעבירה שהיא נפוצה).

השופט קבע כי לאחר שקלול מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, כמפורט לעיל, דן הוא את המשיב לעונשים הבאים - שנתיים פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה (במקום עשרה חודשים) ופסילה על תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים (לא הייתה פסילה על תנאי בגזר הדין הקודם). עם זאת, השופט ביטל את הרכיב של 250 שעות שירות לתועלת הציבור מגזר הדין הראשון.