חזקת הבעלות כעילה להרשעת בעל רכב בתור אחראי לביצוע עבירות תעבורה

דרגו את המאמר

חזקת הבעלות ברכב כעילה להטלת אחריות על עבירות תעבורה

בטרם תוקנה פקודת התעבורה בתיקון מס' 24 (1990), היו בפקודה שלושה סעיפים אשר במסגרתם ניתן היה להטיל אחריות על בעל רכב מכוח בעלותו. סעיף 27ב' (עבירות אשר תועדו במצלמה), סעיף 70א(א) (העמדת רכב במקום אסור), וסעיף 69ב' (חזקת בעלות כללית לכל עבירה אשר נעשתה ברכב). במסגרת התיקון הנ"ל לפקודה, אוחדו שלושת הסעיפים לכדי סעיף אחד – סעיף 27ב'.

סעיף זה קובע כי קיימת חזקת בעלות כללית לקשר שבין עבירות תעבורה ובעלות על רכב. דהיינו, כל עוד לא הוכח אחרת, עבירות תעבורה אשר בוצעו עם רכב בבעלות פלוני, חזקה עליהן כי פלוני ביצע אותן. הדברים נאמרים ביתר שאת כאשר ישנו חשד סביר בליבו של בית המשפט לכך שבעל הרכב מכיר את זהותו של הנהג בפועל, אך מסרב למסור פרטים אודותיו.

כנגד הנאשם במקרה דנן הוגש כתב אישום אשר ייחס לו שורה של עבירות תעבורה כגון נהיגה בשכרות, סירוב להיבדק בדיקת ינשוף/דם, נהיגה בקלות ראש וגרימת נזק. התביעה טענה כי הנאשם פגע במתלונן לאחר שנהג ברשלנות וכאשר היה נתון בגילופין. כמו כן, נטען כי הנאשם סירב לעבור בדיקת שכרות לאחר התאונה.

ההגנה טענה כי לא הנאשם נהג ברכב במועד האירוע. בעקבות טענה זו, טענה התביעה כי גם אם לא היה זה הנאשם אשר ביצע את העבירות הנטענות, עדיין רובצת עליו האחריות בגינן מכוח חזקת הבעלות על הרכב.

הנאשם יודע את זהות הנהג אך אינו מוסר פרטיו

סמכותם של השוטרים להורות לנהג לעבור בדיקת נשיפה או בדיקת דם הינה סמכות חריגה אשר אין כדוגמתה בחוק. אי לכך, ראוי כי השוטרים והמשטרה יעשו שימוש בסמכותם זו על פי החוק בלבד. המחוקק קבע כי סמכותו של שוטר להורות על בדיקת אלכוהול ואו על עיכוב נהג בגין חשד לנהיגה בשכרות, קשורה בטבורה לעובדה כי האחרון נהג ברכב בגילופין.

דהיינו, אין להורות כאמור על נוסע ברכב. חזקת הבעלות הינה חזקה אשר ניתנת אפוא לסתירה. חזקה זו קובעת כי בעל הרכב הוא זה אשר נהג ברכב כל אימת שלא הוכח אחרת. הגישה העומדת מאחורי חזקת הבעלות היא כי מצופה מבעל הרכב לדעת מי נוהג ברכבו הלכה למעשה.

במקרה דנן, לא עלה בידיו של הנאשם לסתור את חזקת הבעלות. הנאשם לא הוכיח את זהותו של הנהג האחר ברכב. כמו כן, השופט הוסיף כי אין הוא יכול להתעלם מהתחושה שהנאשם מכיר את הנהג אך אינו מוסר את פרטיו לבית המשפט מסיבות שאינן ברורות. אי לכך, נקבע כי חזקת הבעלות לא נסתרה והנאשם הורשע במיוחס לו.