הפקדת רישיון נהיגה כאשר הנהג נמצא בפסילה

דרגו את המאמר

הפקדת רישיון נהיגה בגין הרשעה בפסילה, כאשר הרישיון הופקד כבר בגין פסילה אחרת

ב-5.2.2009 גזר בית המשפט לתעבורה על העותר עונש פסילת רישיון לחודשיים. ב-2.11.2009, הפקיד העותר את רישיון הנהיגה שלו, ותקופת הפסילה הייתה אמורה להימשך עד ל-2.1.2010. עם זאת, ב-17.11.2009, לאחר הפקדת הרישיון, נגזר על העותר עונש פסילה נוסף למשך שנה (במסגרת ערעור שניתן ב-8.4.2010). באותו היום הפקיד העותר בבית המשפט המחוזי מסמך המעיד על כך שרישיון הנהיגה שלו מופקד בבית המשפט לתעבורה בירושלים.

השאלה אליה נדרש בית המשפט העליון במסגרת ערעורו של העותר הייתה – האם תקופת הפסילה השנייה תימנה מתום תקופת הפסילה הראשונה (2.1.2010), או מיום בו הופקד המסמך בבית המשפט בתל אביב (8.4.2010). מדובר אפוא בפער של שלושה חודשים ושבוע. שאלה ממוקדת יותר היא – האם במצב דברים זה, אדם מחויב להגיש תצהיר בהליכי הפסילה הנוספים בו יצהיר על הפקדת רישיונו במסגרת הליך הפסילה הראשון.

מחלוקת בין השופטים

השופט רובינשטיין, אשר היה בעמדת מיעוט, קבע כי בהתאם לסעיף 42(ג) לתקנות התעבורה, תקופת הפסילה הראשונה אינה נמנית מיום מתן גזר הדין כי אם מיום הפקדת הרישיון. עם זאת, השופט הוסיף כי כלל זה אינו נוגע לתקופת הפסילה השנייה ועל כן אם הוטלה הפסילה השנייה בטרם הסתיימה הראשונה, יש לחשב את התקופות במצטבר. דהיינו להאריך את תקופת הפסילה. המדינה טענה כי יש למנות את תקופת הפסילה השנייה רק ממועד הפקדת מסמך חלופת הרישיון בבית המשפט.

לעומת השופט רובינשטיין, השופטים חיות ופוגלמן סברו אחרת. לשיטתם, קבלת פרשנות כגון דא תוציא נאשם אשר הוטלה עליו פסילה בזמן שהוא פסול מעבירה אחרת, מתחולת תקנות התעבורה.

השופטת חיות הפנתה לפסק דינו של השופט אדמונד לוי, ברע"פ 4445/04 ביטון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 6.10.2005, אשר קבע כי נכון לשוב ולדרוש מנאשם כגון דא למלא אחר הוראות ההפקדה בכל פעם שיורשע מחדש. דהיינו, החובה להפקיד רישיון נהיגה אינה מתבטלת כאשר הרישיון כבר הופקד בגין עבירה אחרת. "על נאשם זה לבצע תחליף הפקדה, ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך", קבעה השופטת.