זיכוי מעבירה של אי מתן זכות קדימה למרות גרימת תאונת דרכים
דרגו את המאמר |
|
זיכוי מעבירה של אי מתן זכות קדימה למרות גרימת תאונה
תד (י-ם) 640-05-11
זכות קדימה הינה אחת החובות הבסיסיות ביותר בנסיעה בכבישים. אי מתן זכות קדימה עלול לגרום לתוצאות קשות ואף לתאונות דרכים. עם זאת, לא בכל מקרה של תאונה בצומת תוטל האחריות על הרכב שהיה אמור כביכול לתת את זכות הקדימה. לעיתים, יעלה בידי הנהג הנאשם להוכיח כי הנהג המעורב, בעל זכות הקדימה, נסע במהירות מופרזת והוא האשם בתאונה. להלן דוגמא למקרה כאמור.
כנגד הנאשמת במקרה דנן הוגש כתב אישום אשר ייחס לה עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, אי מתן זכות קדימה, וגרימת תאונה. הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום וטענה בתמצית כי היא המשיכה בנסיעתה לאחר עצירה מוחלטת של רכבה ומתן זכות קדימה. לטענתה, בעת שהיא החלה לפנות שמאלה, לא היה כל רכב בנתיב הנגדי. הנאשמת טענה כי התאונה נגרמה בשל נסיעתה של הנהגת המעורבת במהירות מופרזת.
בין הנאשמת לבין המדינה והנהגת המעורבת היו מספר עובדות שנויות במחלוקת: מהירות נסיעתה של הנהגת המעורבת, המהירות "הקריטית" של הנהגת המעורבת (המהירות המינימאלית מבחינת יכולתה של הנאשמת להבחין בה בסיטואציה המדוברת), באיזה נתיב נסעה הנהגת המעורבת (האמצעי או השמאלי), היכן הייתה נקודת האימפקט (מיד לאחר הפניה או בסמוך לתום חציית הצומת), והאם הנאשמת עצרה את רכבה באופן מוחלט בבואה לתת את זכות הקדימה. המדינה הביאה לעדות את בוחן התנועה והנהגת המעורבת. ההגנה העידה את הנאשמת בלבד (וזאת למרות שנסעה עימה חברה נוספת).
עדויות הצדדים
בוחן התנועה העיד כי הוא הגיע לצומת המדוברת כשבועיים לאחר התאונה. הבוחן טען כי הוא צילם את המקום, מדד אותו, ערך שרטוט כנדרש והגיע למסקנותיו על בסיס ממצאי השטח ועדויות המעורבים. בית המשפט הדגיש כי מדובר בכביש אשר המהירות המותרת בו הינה 60 קמ"ש והוא בעל עקומה שמאלה בכיוון נסיעתה של הנהגת המעורבת. הבוחן העריך את שדה הראיה של הנאשמת לכיוון הרכב המעורב בכ-82 מ'. מכאן והלאה הבוחן הצליב את הממצאים עם עדויות המעורבים.
הנהגת המעורבת העידה כי היא נסעה בנתיב נסיעתה כאשר לפתע הפתיע אותה רכבה של הנהגת הנאשמת. היא הוסיפה כי היא לא הייתה "בודדה" על הכביש והיו לפניה ומאחוריה מכוניות נוספות. לטענתה, כאשר היא ראתה את מכונית הנאשמת נכנסת אל הצומת, לא הייתה לה ברירה אלא ללחוץ בעוצמה על דוושת הבלם. לדבריה, היא התנגשה ברכב הנאשמת בדלת שליד הנהג. בנוגע למהירות נסיעתה, הנהגת המעורבת העריכה אותה בכ-40 קמ"ש.
בית המשפט מתח ביקורת על עדות הנהגת המעורבת, בעיקר לעניין גובה מהירות הנסיעה. השופטת ציינה כי במידה ומהירותה הייתה כנטען על ידה, אין זה ברור כיצד אפוא היא לא הצליחה לבלום ולמנוע את התאונה.
[%Psakdin%]
הנאשמת העידה כי היא עצרה את רכבה בטרם נכנסה לצומת, ורק לאחר שהבחינה כי אין מכוניות המגיחות מימין, החלה לחצות את הכביש. לטענתה, בסמוך לסיום הפניה, היא הרגישה פגיעה ברכבה מאחור. הנאשמת הדגישה כי היא כמעט סיימה את הפנייה. לדבריה, התאונה לא גרמה לחסימת הכביש וזאת משום שהיא לא הייתה במרכז הצומת.
זיכוי מחמת ספק סביר
בית המשפט קבע כי עלה בליבו ספק סביר בנוגע לאשמתה של הנאשמת בתאונה. השופטת ציינה כי נוכח חישוביו של בוחן התנועה, מבנה הכביש ורוחבו, לא ניתן לשלול כי הנהגת המעורבת נסעה במהירות הגבוהה מן המותר. בהכרעת הדין נקבע כי ייתכן בהחלט שכאשר הנאשמת עצרה עצירה מוחלטת היא טרם ראתה את הנהגת המעורבת, ורק לאחר כניסתה לצומת הגיחה האחרונה במהירות מופרזת ופגעה ברכבה.
"העובדה לפיה זכות הקדימה במקרה דנן הייתה של הנהגת המעורבת לא הפכה באופן אוטומטי את הנאשמת לאחראית בדין", נכתב בהכרעת הדין, "במקרים בהם קיימת אפשרות סבירה שנהג מעורב, בעל זכות קדימה, נסע במהירות מופרזת, וכתוצאה מכך רכבים שהיו אמורים לתת לו זכות קדימה לא הבחינו בו, הרי שניתן לקבוע כי לא מדובר בנהיגה בחוסר זהירות". יתרה מכך, השופטת התייחסה גם לכך שרכבה של הנאשמת נפגע בחלקו האחורי, דהיינו, היא כבר הייתה בעיצומה של חציית הצומת בעת האימפקט.