גרימת מוות ברשלנות בעקבות אי שמירת מרחק ותאונת דרכים קטלנית

דרגו את המאמר

גרימת מוות ברשלנות בגין אי שמירת מרחק

אחד הכללים החשובים ביותר בכביש הינו שמירת מרחק. מדובר בכלל אשר יוצא מנקודת הנחה שכל רכב עלול לבצע בכל שלב בלימת פתע ורק שמירת מרחק ראויה תוכל למנוע התנגשות בין הרכב הבולם לרכב אשר נוסע מאחוריו. תקנה 49 לתקנות התעבורה מעגנת בחקיקה את החובה לשמור מרחק.

תקנה זו קובעת כי אין לנהוג אלא תוך שמירת רווח אשר "מאפשר בכל עת לעצור ולמנוע תאונה". על פי תקנה זו, נהג מחויב לשמור מרחק בהתאם לגורמים כגון מצב הדרך, מהירות נסיעת כלי הרכב, מצב הראות ומצב התנועה. הלכה פסוקה היא כי מוטלת על נהג חובה לשמור על ערנות באשר למתרחש סביבו, לשים לב לכלי הרכב אשר נוסעים לפניו, ולאופן נסיעתם.

פעמים רבות, עבירות של אי שמירת מרחק נוצרות בשל נסיעה איטית ולעיתים איטית באופן יוצא דופן. גם במקרים אלה, תקנה 49 עומדת בעינה וחובה על הנהג הנוסע מאחור לשמור מרחק ראוי המספיק לו לעצירה מוחלטת אם יידרש לכך. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר שדה הראיה של הנהג מוגבל. דהיינו, במקרים אלה, חלה עליו חובה מוגברת לשמור מרחק ועליו להאט את מהירות נסיעתו.

אי שמירת מרחק יכולה לגרום לנזקי רכוש ולעיתים אף לתאונת דרכים קטלנית. להלן דוגמא למקרה בו נהגת הורשעה בגרימת מוות ברשלנות בגין פגיעתה מאחור ברכב שנסע באיטיות. כתוצאה מהפגיעה, הרכב הנפגע סטה מנתיבו וקטין שישב במושב האחורי נפצע ונהרג.

האם התאונה הייתה "בלתי נמנעת"?

עובדות כתב האישום היו כדלקמן. הנאשמת נסעה ברכבה מאחורי שני רכבים כאשר הרכב הראשון בשיירה נסע באיטיות "יוצאת דופן". ברכב זה ישבו סב ונכדו. בשלב מסוים, הרכב שנסע בין רכבה של הנאשמת ובין הרכב הראשון, יצא לעקיפה. הנאשמת הגבירה את מהירות נסיעתה והתנגשה בעוצמה ברכב הסב מאחור. כתוצאה מהאירוע נגרמה תאונת דרכים.

[%Psakdin%]

הנאשמת טענה למעשה כי אין להרשיעה בגרימת תאונת דרכים וזאת משום שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. לטענתה, הימצאותו של הרכב הנפגע הייתה "בבחינת גורם הפתעה" אשר לא היה ניתן להבחין בו. הסנגור טען כי הרכב אשר נסע לפני הנאשמת, ואשר יצא לעקיפה, הסתיר למרשתו את הרכב הנפגע ולא היה לה די זמן למנוע את התאונה.

בית המשפט לתעבורה דחה את טענות ההגנה ומצא כי יש להרשיע את הנאשמת במיוחס לה. השופט דחה את גרסתה של הנאשמת לכך שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. "אם הנאשמת הייתה פועלת כנהג סביר, ושומרת מרחק ראוי בהתחשב בנסיבות, התאונה לא הייתה מתרחשת והקטין לא היה נפצע ונהרג", נכתב בהכרעת הדין. השופט קיבל את החלטתו על בסיס עדויותיהם של הנהגים המעורבים והבוחן המשטרתי.

הנאשמת טענה כי היה על בית המשפט לבחון את המרחקים בין הרכבים ואת מהירות נסיעתם, ולהסיק מכך שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. מנגד, הבוחן המשטרתי אשר העיד בפני בית המשפט טען כי כאשר מדובר בתאונת חזית-אחור, אין מקום לעריכת חישובים כגון דא. הבוחן המשטרתי הוסיף כי הסיבה היחידה להתרחשות התאונה הייתה נעוצה בעובדה שהנאשמת לא שמרה מרחק כראוי, הא ותו לא. בית המשפט קיבל את עמדת הבוחן המשטרתי, וזאת לאור הוראותיה המפורשות של תקנה 47 שפורטו לעיל.