תאורה לקויה וזיכוי נהגת מעבירה של גרימת תאונת דרכים בה נפגעה הולכת רגל

דרגו את המאמר

זיכוי מגרימת תאונת דרכים למרות פגיעה בהולכת רגל - משמעות תנאי השטח והתאורה הלקויה

תד (י-ם) 4081-12-10

על פי רוב, בתי המשפט לתעבורה רואים בתאונת דרכים בה רכב פוגע בהולך רגל כעדות לרשלנותו של הנהג. יודגש כי מדובר ברשלנות מבחינת בית המשפט אפילו במקרים בהם הולך הרגל חוצה מעבר חצייה באדום, וזאת משום שמצופה מנהגים להיות עירניים ולהכיר בכך שהולכי רגל עלולים "להתפרץ" לכביש. עם זאת, ברור אפוא כי לא מדובר בסוגיות של שחור ולבן. ישנם בהחלט מקרים בהם תאונת הדרכים הייתה בלתי נמנעת.

[%Psakdin%]

דהיינו, חרף הפגיעה בהולך הרגל, התפרצותו של האחרון לכביש הפכה את המפגש עם המכונית לבלתי נמנע. במקרים אלה, הנהג לא יורשע במשפט תעבורה. משפטי תעבורה העוסקים בסוגיות כגון דא מבקשים לברר למעשה את המשתנים הפיסיקליים השונים ולהצליבם - מהירות נסיעת הרכב, מקום האימפקט, מהירות הליכתו של הולך הרגל, שדה הראיה, התנאים הסביבתיים, מצב הכביש וכדומה. להלן דוגמא למקרה כאמור.

תאונה ביום גשום במקום בו התאורה לקויה

מדובר בכתב אישום אשר הוגש כנגד נהגת ירושלמית בגין תאונה בה רכבה פגע בהולכת רגל. התאונה אירעה ביום גשום וערפילי, ובצומת בה תאורת הרחוב הייתה מקולקלת. כמו כן, עדי ראיה אשר הבחינו בתאונה אמרו כי הולכת הרגל לבשה בגדים כהים, הלכה על הכביש בהליכה מהירה, וזאת כאשר היא מסתכלת קדימה ולמטה.

המדינה טענה כי התאונה נגרמה בשל רשלנותה של הנהגת. מנגד, הנהגת טענה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. שני הצדדים הציגו חוות דעת מקצועיות מטעם בוחני תנועה. כמו כן, נשמעו עדויותיהם של הנאשמת ושל עוברי אורח אשר היו עדים לתאונה. עדי הראיה והנאשמת העידו כי התאונה אירעה בצומת חשוכה, וביום גשום וערפילי.

הבוחן המשטרתי העיד בפני בית המשפט על הנתונים שמצא:
1. הולכת הרגל הספיקה לחצות 5 מ' עד לנקודת הפגיעה.
2. מהירות הרכב הייתה 40 קמ"ש.
3. שדה הראיה היה פתוח - 87 מ' על בסיס תאורת רחוב ו-27 מ' על בסיס פנסי הרכב.
4. מהירות הולכת הרגל הייתה 1.2 מ"ש (מטרים לשנייה).
5. מקדם החיכוך 0.571.

• "אם הנהגת הייתה מגיבה כאשר הולכת הרגל ירדה לכביש ורק התחילה בחצייתו, היא הייתה נעצרת במרחק של לא פחות מ-22.43 מ' לפני המקום בו התרחשה התאונה".

הבוחן מטעם ההגנה הציג את הנתונים הבאים:
1. הולכת הרגל הספיקה לחצות 4.8 מ' עד לנקודת הפגיעה.
2. מהירות הרכב הייתה 40 קמ"ש.
3. שדה הראיה היה פתוח אך רק ל-27 מ' בהתאם לגבול פנסי הרכב, בשל תאורה לקויה.
4. מהירות הולכת הרגל הייתה 1.4 מ"ש.
5. מקדם החיכוך - 0.571.

• "על בסיס נתונים אלה, ניתן בהחלט לקבוע כי התאונה הייתה בלתי נמענת, הן על פי חישוב המרחקים והן על פי חישוב הזמנים".

בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע כי הוא מזכה את הנאשמת. נקבע כי הפער המרכזי בנתונים בין חוות הדעת של הבוחנים נגע לשדה הראיה. דהיינו, בעוד שהמומחה מטעם התביעה טען כי שדה הראיה היה פתוח ל-87 מ', המומחה מטעם הנאשמת העמיד את שדה הראיה על 27 מ' בלבד. ההבדל בין ההערכות נגע למצב התאורה בכביש. בית המשפט קבע כי הוכח שהתאורה במקום הייתה חלשה ולקויה, וזאת על בסיס עדותם של עדי הראיה. אי לכך, נקבע כי שדה הראיה אכן היה קצר (27 מ') והתאונה הייתה בלתי נמנעת.

"על פי כל העדויות, תאורת הרחוב הייתה בעייתית", נקבע בהכרעת הדין, "בנסיבות אלו, הבוחן המשטרתי היה צריך לבדוק שדה הראיה של הנהגת כלפי הולכת הרגל על פי אמות מידה אובייקטיביות ובהתאם לתנאי השטח ביום האירוע".