שיהוי ניכר בהגשת בקשה לפסילת רישיון עד תום ההליכים הביא לדחייתה

דרגו את המאמר

שיהוי ניכר בהגשת בקשה לפסילת רישיון עד תום ההליכים - האם יביא לדחיית הבקשה?

בפת (עכו) 1861-06-12‏

פקודת התעבורה מתייחסת בחומרה רבה לנהגים אשר גרמו בנהיגתם לתאונת דרכים קטלנית. במקרים כגון דא, רישיון הנהיגה של הנהג נפסל עד תום ההליכים מיד עם קרות האירוע. עם זאת, פקודת התעבורה מאפשרת לנהג להשמיע טענות כנגד פסילה מנהלית עד מתן פסק דין. להלן דוגמא למקרה כאמור.

מדובר בנהגת אשר הייתה מעורבת בתאונת דרכים במהלכה נפצעו מספר אנשים ונהג הרכב המעורב נהרג. התאונה אירעה באוקטובר 2009 ורישיונה של הנהגת נשלל במסגרת פסילה מנהלית למשך שלושה חודשים. בתום הפסילה, הנהגת קיבלה את רישיון הנהיגה בחזרה. בחלוף 30 חודשים, המדינה הגישה בקשה לפסול את רישיון הנהיגה של הנהגת עד לתום ההליכים. המבקשת ביקשה פסילה עד תום ההליכים לפי סעיף 46ב' לפקודת התעבורה. סעיף זה קובע כי יש לפסול את רישיון הנהיגה של נהג אשר הוגש כנגדו כתב אישום בגין תאונת דרכים קטלנית שגרמה למות אדם.

הנהגת טענה כי למרות הוראות סעיף 46ב' הנ"ל, פסילה איננה הליך אוטמטי וקיימת לנאשם זכות להציג טענות כנגד הפסילה הנ"ל. "במקרים אלה", טענה הנהגת, "בית המשפט צריך לשמוע את טענותיי ואני בטוחה שיהיה בידי להוכיח שנהיגתי איננה מסכנת את הציבור". הטענה העיקרית של האישה הייתה כי לא הייתה כל הצדקה לפסול את רישיונה בשלב זה, כשלוש שנים לאחר התאונה, וזאת בדגש על כך שרישיונה הוחזר לה והיה בשימוש מזה כ-30 חודשים.

המסגרת הנורמטיבית ועניין ליפשיץ

הנהגת הפנתה את בית המשפט להלכה הפסוקה המכירה בכך ש"שיהוי בהגשת כתב אישום מעיד על היעדר מסוכנות". לטענתה, בית המשפט היה יכול להיעתר לבקשת הפסילה רק במידה והיו מוצגות בפניו סיבות מיוחדות שבגינן המדינה נמנעה מלהגיש במשך זמן כה רב בקשה לפסילת רישיונה.

[%Psakdin%]

ב"כ הנהגת הפנה לפסיקה רלבנטית ולהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל (עניין ליפשיץ). בעניין ליפשיץ, בית המשפט קיבל ערר על החלטה לפסול רישיון נהיגה עד תום ההליכים, וזאת לאחר שהבקשה שהביאה לפסילת הרישיון הוגשה כשנתיים מתום הפסילה המנהלית. בית המשפט העליון קבע בעניין ליפשיץ כי לא היה ניתן להתעלם מכך שכתב האישום הוגש בשיהוי כה רב. כמו כן, הודגש כי למרות שליפשיץ היה בעל עבר תעבורתי מכביד יחסית, אשר מנה 54 עבירות תנועה ב-40 שנות נהיגה, מרבית עבירותיו היו עבירות ברירת קנס (אשר המחוקק בעצמו הכיר בדרגת חומרתן הנמוכה יחסית).

יתרה מכך, מאז שהושב לידיו רישיון הנהיגה, ועד להגשת הבקשה לפסילתו, העורר לא ביצע ולו עבירת תנועה אחת. בית המשפט מצא כי השיהוי הממושך והבלתי סביר הפריך את חזקת המסוכנות אשר יוחסה לנהג לפי פקודת התעבורה, והטה את הכף לטובתו.

מן הכלל אל הפרט

בית המשפט לתעבורה קבע כי עניין ליפשיץ התאים גם למקרה דנן. הודגש כי לא רק שהמדינה לא הזדרזה להגיש בקשה לפסילה עד תום ההליכים במהלך תקופת הפסילה המנהלית, אלא שהבקשה הוגשה בחלוף 30 חודשים ממועד תום הפסילה. יתרה מכך, עיון בדו"ח החקירה העלה כי פעולות החקירה האחרונות שבוצעו בתיק נעשו בדצמבר 2009 (והבקשה דנן הוגשה ביוני 2012). השופט קבע כי סביר בהחלט להניח שהעיכוב בהגשת הבקשה וכתב האישום נבע מעומס המוטל על הגורמים המטפלים בתיק. עם זאת, עומס זה - נקבע בפסק הדין - איננו חזות הכול.

הודגש כי עברה של הנהגת במקרה דנן היה קל בהרבה מעברו של ליפשיץ בפסק הדין שניתן בעליון. יתרה מכך, בעניין ליפשיץ השיהוי עמד על כשנה ותשעה חודשים "בלבד", ולא על כמעט שלוש שנים כמו במקרה דנן. במילים פשוטות, נקבע כי העובדה שהמדינה לא הגישה במשך זמן כה רב בקשה לפסול את רישיון הנהיגה של המבקשת עד תום ההליכים אמרה דרשני, והעידה על כך שגם המדינה לא הכירה במסוכנותה של האחרונה בתור נהגת בדרכים.